יוצאים בריקוד יתרו תש"ע
מעייני הישועה מאת אסף פני-אל
כבר יש לנו הרב הד"ר, והרב סא"ל ואפילו הרב העו"ד אבל הרב הרקדן עוד לא. אולי בקרוב. על בית ספר יהודי לריקוד.
מחול קלאסי, מודרני או דרכי הבעה של הגוף נראים כביטויים שלא מתאימים לתרבות היהודית. גופניים מדי. רונן יצחקי, שהקים את בית הספר לתנועה בשם ''כל עצמותי תאמרנה'' מאמין שדווקא זה הסימן שיצאנו מהגלות.
יצחקי: "הציווי לנוח היה להיכנס אל התיבה - להיכנס אל המילה, אל הטקסט. אבל נוח פחד לצאת מהתיבה. התרבות היהודית פחדה לצאת מהתיבה. היום, אנחנו מתחילים את היציאה".
מה הרקע האישי שלך במחול?
עברתי מסלול ארוך ולא קונבנציונאלי. הרקע שלי התחיל בטיפול בתנועה דרך הגוף. פה ושם ראיתי שאני יכול לנוע ולרקוד. זה היה חלום אישי שלי- לרקוד. לא מקובל לגבר לרקוד, גם בתור חילוני, אז כילד הלכתי ללמוד קראטה ויוגה. כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעשות קונטקט - אימפרוביזציה. בסופו של דבר העזתי להגיד "אני הולך לרקוד".אצל המורה הראשונה שלי, רות זיו-אייל, גיליתי את הגוף דרך תנועה, בלימוד תאטרון-מחול. אחרי כמה שנים העזתי ללמוד באקדמיה למוזיקה ומחול, שם עשיתי תואר קונבנציונאלי. מחול, תנועה, עבודה עם הגוף - יש לזה סטיגמה של דברים שרחוקים מהיהדות שמכוונת תמיד להתמקדות בשכל וברוח. היהדות מאוד פיזית בעיני. בנאדם לא יכול להניח תפילין וירטואליים. יהודי מתנדנד בתפילה שלו, מתעטף בטלית שלו, מתעסק עם האוכל שלו. רבי פנחס מקוריץ אמר שיהודים שמתנועעים בתפילה זה מה שיוצר את הרוח בעולם.
אבל מרגישים לפעמים אוירה ביהדות שהיא נגד הגוף. לא בטוח שזה בא ממקורות יהודיים, אלא נוצריים. הנצרות התייחסה אל הגוף כמוקצה מחמת מיאוס. לעומת זאת, אפשר לראות בבתי כנסת מזרחיים שהם מחוברים יותר לגוף. רואים את זה בתפילה עצמה: בחום האנושי, בפיזיות המזרחית, בנישוק של המזוזה. התפילה יותר ברורה ופחות אמורפית, פחות שמיימית..
ברוב התרבויות שאני מכיר, ילד גודל עד שלב שהוא לא יכול לשבת. במיוחד אם הוא נהיה אדם גדול או רב, הוא מתחיל לעמוד. הקשר עם האדמה רופף- הוא נועל נעליים. הוא גם לא יכול לעשות כל מיני תנועות, כי הוא מכובד יותר. זה נורא ואיום. ככל שבנאדם מתבגר, הוא פחות יכול לרדת לרצפה, לעשות תנועות בלי מטרה. דווקא בתפילה יש פתאום תנועות שקשה להבין את התכלית שלהם. יש תאוריה שהבושה מהגוף התחילה בחטא האדם הראשון. הגוף התכסה, הקליפות התלבשו. התינוק גדל ובאיזה שלב הוא מבין שכשהוא מרגיש משהו - זה נחשף באופן מסוים דרך הגוף. זה מוביל אותו להבנה שהגוף הוא הסוכן של האויב. הגוף חושף את המצב הפנימי שלך. כשהוא גדל ונכנס לאירוע חברתי, הוא לא רוצה להיות חשוף. מיד הוא נעמד. אם הוא קצין, למשל, הוא מנפח את החזה כלפי מעלה ושם ידיים על המתניים. הוא לא נותן לגוף לבטא את מה שקורה בפנים.
מה מלמדים בבית ספר?
אנחנו מלמדים את מקצוע הדיבור של הגוף באופן מקצועי. המקצוע לא מתאים לכל אדם, כמו שרפואה לא מתאימה לכולם. יש אנשים שמגלים בו דבר חדש ועמוק שמחבר אותם לעולמם הפנימי-אמוני.אנחנו מכשירים אנשים לעבוד עם אנשים אחרים. התלמידים שלנו מלמדים אחר כך גם במסגרות של אנשים דתיים שחושבים שהכלי של הגוף והדיבור הם כלים חשובים בעולמם האמוני. יש לנו תלמיד שמלמד את זה באוניברסיטה העברית ויש תלמיד שמלמד בבית מדרש להתחדשות.
איך עבודה עם הגוף תקדם את האדם בעבודת ה'?
יש סיפור על בנו של הרמב"ם, שהיה מכניס כל מיני השתחוויות לבית הכנסת, כמו אצל המוסלמים. אמרו לו - "זה עבודה זרה". הוא ענה להם שזה לא עבודה זרה. הוא גם אמר להם שהם בקיאים מאוד בתורת משה, אבל צריך גם להתחבר לתורת אברהם. המוסלמים, גם בני אברהם, מחוברים לגוף שלהם בתפילה יותר מאיתנו. ברמה הפרקטית, הלימודים אצלנו מאוד פורמאליים ומקצועיים. אם אנשים נכנסים לסטודיו ומצפים לפגוש את קב"ה דרך הגוף בשיעור הראשון, זה לא יקרה. יש שיעור טכניקה, שזה דבר קשה וצריך לחזור ולשנן והגוף לומד. אחרי זה מתחילים תרגילים בקומפוזיציה וריקודים, תרגילים מנטאליים. כך, בתוך כל ההכשרה של הרקדן, יותר דברים מתחילים לצוץ מעולמו הפנימי. התהליך לא קורה דווקא בגלל שהם יהודים דתיים. כל אדם שלומד תנועה, מתחילים לצוף לו דברים מהגוף, מהזכרון. חלק מהתלמידים הם רבנים ומחנכים ועולמם הפנימי הוא מאוד יהודי - הדימויים, התורות, הפסוקים. הם רואים איך הדברים עוברים דרך העבודה עם הגוף. אין רב גדול עם תכנית הדרכה שמורידה תכנים לגוף של התלמידים אלא להיפך - הדברים עולים וצפים אל פני השטח מתוך הגוף והזכרון. גם השם "כל עצמותי" נולד מתוך רגע שתלמיד היה בחוויה הזאת ו'עף לו למעלה'. הוא אמר את הפסוק הזה וזו הפעם הראשונה שהכרתי אותו ואמרתי - "זה זה!". זה החיים של התכנית הזאת. הרגע הזה שיש את הניצוץ.
מה מבנה הלימודים?
לומדים מחול קלאסי, מחול מודרני, אימפרוביזציה, טכניקת רליס - לרקוד מתוך העצמות, להניע אותם ע"י משקולת הגוף ולא השרירים. יש גם את מעבדת המחול, שם לומדים את הדיבור של כוונת הגוף, מנגנוני ההבעה של הגוף, התייחסות למרחב, לחלל, לזמן, התייחסות לחומרים תנועתיים.