תוך כדי תנועה, ראיון עם חנניה שוורץ
מאת פנינה גפן. שבת פינחס יט בתמוז, תשס"ט.
חנניה שוורץ (27) תלמיד שנה שניה ב'כל עצמותי תאמרנה', בי"ס מחול ותנועה לגברים. גדל בהרצליה, למד בישיבת ההסדר בעתניאל, שרת כלוחם בגבעתי, בעל תואר ראשון בחינוך ממכללת הרצוג ומסלול ההוראה היצירתי לפל"פ ('לפני ולפנים'). מלמד מחשבה בעיון בישיבה בעתניאל, וחסידות במכינה הקדם צבאית בחמדת.
יש מוסיקאים, שחקנים, משוררים ואמנים דתיים. למה לא שמענו עד כה על רקדנים דתיים?
מבחינה דתית יש לזה כמה סיבות. הגוף הלך ונזנח במשך דורות וזה תהליך שקשור בחורבן ובהפסקת הנבואה. בנוסף, יש בגוף גולמיות ועוצמה - לרקוד זה לעשות עבודת הבעתית, כשהגוף מרכז דרכו את השפה הפנימית. בהיכרות עם הגוף מתגלים צדדים לא מוכרים ולא פשוטים של ניכור ואגרסיות. יש חומרים פנימיים שלא נגעו בהם מעולם, ודרך הריקוד ומרחב הגוף הם באים לידי ביטוי. מבחינתי, 'רקדן דתי' זה להצליח לבטא את המאסות הפנימיות האלו ולהישאר עדין. עולם המחול היום מאד אלים, בוטה ופרובוקטיבי. לחזור אל הריקוד ואל הגוף זה העלאת אור מתוך עובש ופחדים, זה מסע לא פשוט ומופלא של דרך חדשה.
איזה כלי הריקוד בא לשרת? זה חלק מודע של עבודת ה'?
הריקוד הוא קודם כל צורך פנימי מצד עצמו. התנועה היא לשם התנועה, כביטוי מלא חיים. יש נסיונות אישיים וקבוצתיים לשלב ולעבוד עם מושגים מעולם היהדות ומושגים מתורת החסידות, אבל ישנה הרבה רתיעה מלסרס או לכפות מונחים שלא צמחו מתוך הגוף והתנועה. לא עושים גזור-הדבק אלא נותנים לגוף למצוא בתוך עצמו איך להיות כלי בעבודת ה'. בעיני, אחד המאפיינים לעבודה של ריקוד בעל אופי דתי זה חיפוש אחר צניעות ועדינות, הן באופן הגשת השיעור והן בדינמיקה הקבוצתית. זה מן ווסת פנימי של עוצמה ורצון לנקיות.
מדוע הלכת ללמוד מחול באופן מקצועי?
בסדנאות תנועה שהייתי בהם נתנו לי את כל המרחב והחופש, אבל עם החופש הזה פיספסתי את החכמה שיש בגוף, עם הדיוק והניואנסים. כשמגלים את החכמה אפשר להפנים את העוצמה. זה מתחיל מהרגע שלומדים אנטומיה; שרירים, עצמות, מפרקים, ועד להכרת הדינמיקות של התנועה, כמו איך יוצרים מומנטום, קצב פנימי, יחסי אדם-אדמה. זאת אמנות עם הרבה חכמה וככל שעוסקים בה יותר, החיבור בין החופש לדיוק נהיה טבעי יותר.
אתה מוצא אפיונים למחול גברי? היסטורית, מחול נתפס כאמנות נשית.
במחול של גברים יש הרבה עוצמה, פראיות גבריות. יש גבריות שנתפסת בדימוי של הפרימיטיבי עם הנבוט, אבל יש גבריות שהיא אמנות של שימור אנרגיות גבריות בסיסיות של חוזקה ונוכחות, יחד עם חן ועדינות. זאת גבריות מעודנת מתוך מקום מודע ועבודה פנימית. יש לזה הרבה שימת לב של אנשים עם עצמם ואחד עם השני, וצריך זהירות ורגישות כי אפשר להיפגע, פיזית. אפשר גם לציין את הצד ההפוך, שכל אחד רוצה להיות מוביל. זה, נניח, משהו שלא קיים אצל בנות.
ללימוד המעשי מתלווה לימוד עיוני-יהודי. איך מעבדים טקסטים לריקוד?
בשיטה אחת לומדים טקסט ממחשבת חז"ל שקשור בתנועה ובגוף, ואחרי זה מעבדים את החומר לעבודה פיזית. אם עוסקים בשפת גוף של תפילה אחר כך מנסים את זה בפועל. שיטה שנייה, כותבים או עובדים עם טקסטים קיימים של שירה ומנסים ליצור את המילה שבגוף. זאת דרך אחרת לקרוא שיר, דרך התנועות, כשכל מילה הופכת לתנועה. החיבור לשיר הוא הרבה יותר עוצמתי. קריאה גופנית מביאה עומק אחר, זאת צלילה אחרת לחוויה.
איך אתה יכול לתאר את המפגש עם קבוצת מחול דתית לקבוצת מורים חילונית?
מצד המורים שבאים לקבוצה יש הרבה עניין. המפגש מרתק ויש העמקה של התנועה. מבחינתם זה מפגש עם אנשים שלא מיד סיימו צבא ובאו ללמוד, אלא עם אנשים מנוסים בחינוך, עם בשלות, עבודה פנימית ומוטיבציה גבוהה. מצידנו יש הרבה לימוד על גבולות של צניעות, גם בקבוצה שהיא כנה וחשופה. יש גם מפגשים קטנים בשפה: היה לנו מורה לבלט שהמתיחות אצלו היו מאד קשות, וברגעים הקשים האלו כולם נאנקו 'ה' ישמור'. הוא לקח את מטבע הלשון הזאת ולקראת תרגיל קשה הוא היה אומר: עכשיו נעשה 'ה' ישמור'..
לאן אתה שואף לקחת את עולם המחול שלך אחרי הלימודים?
מעניין אותי לקחת את זה גם להוראה, גם לביצוע וגם לכוריאוגרפיה. ההוראה מעניינת אותי ככלי לעבודת ה' בעבודה עם אנשים בוגרים. השלב שאחרי צבא או לימודים זה זמן שעוד מפתחים ומתעצבים, וזה כלי מפַתח. יחד עם זה נפתח לי התיאבון לכוריאוגרפיה וביצוע, ממקום של יצירה מחוללת ומשפיעה, מתקשרת וממיסת מחיצות. הייתי רוצה שזה יהיה תהליך משותף עם הצופה, תהליך כן וטוב של חשיפה וחיבור.