התמזגות
יובל אזולאי
שעת ערב, אני הולך על שביל אספלט דהוי. בתים, דשאים, שבילים ועצים מקיפים אותי מכל כיוון. תאורת רחוב תלויה מאירה באור צהוב, שתי עיניי פקוחות סורקות ומצלמות הכל. ההליכה שלי שקטה כמעט מדיטאטיבית. אני מודע להליכה שלי, לדריכות של כפות רגלי על הארץ, לעמידה שלי. לאט לאט אני נכנס לתודעה אחרת – של שינוי טרנספורמציה, תחושה של כישוף ממלאת את האוויר, תחושה של התמזגות עם האדמה ועם כל מה שכמוני מונח עליה.
העצים מסוככים עלי – כמה תנועה יש בהם , גם כשהם דוממים. אני מטפס עליהם בעיני ממטה למעלה, ולצדדים: בתנועה המתפרצת מהגזע-סנטר לענפים. מקבל את התנועה מהעיקולים והפיתולים שבהם.
בתי קוביות מקובעים. דשאים מתרפסים מתפרשים. אני ממשיך לנוע והם כמו תפאורה נעים איתי, נעים לקראתי. במבט חטוף בין הרווחים שביניהם אני מזהה את הגבעות שמסביב ואת דפוסי הטופוגרפיה.
אני משיל את נעלי והזיכרון הגופני שלי זורק אותי לרצפת הסטודיו. המרחב נפתח, הופך למקום מוכר, מקום עבודה בו אני מרגיש בטוח לנוע. בדמיוני אני מקלף באחת את כל ה–בתים–דשאים–שבילים–עצים, ומותיר גבעה חשופה. אני נותן לעצמי להתקפל, להימתח, לנשום, לרוץ, ללכת, לשהות. להתגלגל על האדמה להתגולל בתוכה. רוצה לאסוף אותה כדי ללוש ולפרוס מחדש.
תודה על שנה מופלאה של לימוד וחקר משותפים בסטודיו.
יהי רצון שנזכה להמשיך את "הארת" הסטודיו ליומיום שלנו- במרחבים הפיזיים והנפשיים השונים. שנזכה לדעת את הגוף בכל דרכיו...
יובל.