לַמְנַצֵּחַ עַל-הַמְּחוֹלוֹת
חיים נחמן ביאליק
מֻפִּים וְחֻפִּים! הַכּוּ בַתֻּפִּים!
מִלֲלַי, גִּלֲלַי! חָלִיל אֶל-פִּיכֶם!
נַסְּרוּ, כִּנּוֹרוֹת, מֵיתְרֵיכֶם הַמְרֻפִּים!
קוֹל אוֹמֵר: חֲזָק! יָבֹא שֵׁד בַּאֲבִיכֶם!
(מעין שיר עם)
לֹא-בָשָׂר, לֹא-דָגָה, לֹא-חַלָּה, לֹא-לָחֶם –
וּמָה כָּל-הַדְּאָגָה? – הַיָּד עַל-הַשָּׁכֶם!
יֵשׁ אֵל בַּשָּׁמַיִם, וְהוּא הַכֹּל יָכֹל,
לִשְׁמוֹ נָרִים רֶגֶל, נַגְבִּירָה הַמָּחוֹל!
וַחֲמַת כָּל-נַפְשֵׁנוּ, לִבֵּנוּ הַבּוֹעֵר,
תִּשָּׁפֵךְ כַּיּוֹם בִּמְחוֹלֵנוּ הַסּוֹעֵר.
וְעָלָה הַמָּחוֹל בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים
לְהַחֲרִיד הָאָרֶץ וּלְהַרְגִּיז הַשְּׁחָקִים.
מפים וחפים...
לֹא-דְבַשׁ וְלֹא-חָלָב, לֹא-טִפָּה שֶׁל-יַיִן –
אַךְ-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה הֵן מְלֵאָה עֲדַיִן.
אַל-תֶּחֱרַד הַזְּרוֹעַ – בְּשַׁאֲגַת "לְחַיִּים"
עַד-תֻּמָּהּ גְּמָאוּהָ – וְדַלְיוּ שׁוֹקַיִם!
וְהָלַךְ וְחָזַק וְגָבַר מְחוֹלְכֶם,
וּפְנֵיכֶם הַצְהִילוּ וְצַהֲלוּ קוֹלְכֶם,
וְאַל-יֵדַע אוֹיִבְכֶם וְאַל-יֵדַע אוֹהַבְכֶם
אֶת-כָּל-הַמִּתְחוֹלֵל בְּקֶרֶב לְבַבְכֶם!
מפים וחפים...
לֹא-כְתֹנֶת, לֹא-נַעַל, לֹא-בֶגֶד וּמְכַסָּה –
מָה-רַעַשׁ? – אֵין רָע! מַרְבֶּה כְסוּת – מַרְבֶּה מַשָּׂא!
עֵירֻמִּים וִיחֵפִים, כַּנְּשָׁרִים נֵקַלָּה,
נִתְנַשֵּׂא לְמַעְלָה, לְמַעְלָה, לְמַעְלָה!
נָעוּפָה בְּסוּפָה, נַעְבְּרָה בִסְעָרָה
מִמַּעַל לְיַמִּים שֶׁל-פְּגָעִים וְצָרָה.
בַּנְעָלִים, בְּלֹא-נְעָלִים, הַאֵין הַכֹּל אַחַת?
אִם-כֹּה וְאִם-כֹּה – סוֹף כָּל-מָחוֹל לַשַּׁחַת!
מפים וחפים...
לֹא-אָח וְלֹא-קָרוֹב, לֹא-דוֹד וְלֹא-גוֹאֵל –
עַל-מִי אַתָּה נִשְׁעָן? מִמִּי אַתָּה שׁוֹאֵל?
נִתְלַכְּדָה-נָּא יַחַד, אִישׁ בְּאָחִיו יִתְמַזָּג –
חֲזַק וַחֲזַק וַחֲזַק וְנִתְחַזָּק!
וִיהִי עֵרֶב אֶחָד: רַגְלַיִם, סַנְדַּלִּים,
וְשֵׂיבַת הַזְּקָנִים וּשְׁחֹר הַתַּלְתַּלִּים.
וְיִסֹּב הַגַּלְגַּל, בְּלִי-סוֹף וּבְלִי-תְחִלָּה,
גַּם-יָשָׁר וְגַם-הָפוּךְ וְחָזַר חֲלִילָה.
מפים וחפים...
לֹא-נַחֲלַת אֲחֻזָּה, לֹא-גַג וְצֵל קוֹרָה –
וּמַה כָּל-הַחֲרָדָה? וּמַה כָּל-הַמּוֹרָא?
הָאָרֶץ רְחָבָה, וְאַרְבַּע לָהּ רוּחוֹת –
וּבָרוּךְ שֶׁהִמְצִיא לְעַמּוֹ מְנוּחוֹת!
וּבָרוּךְ שֶׁבָּרָא אֶת-גַּג הָרָקִיעַ,
וּלְנֵר לָנוּ – שִׁמְשׁוֹ עַל-מַסְמֵר הוֹקִיעַ;
וּבָרוּךְ עַל-שְׁאָר כָּל-טוֹבוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת –
הַלְלוּיָהּ בַּחֲצוֹצְרוֹת, הַלְלוּיָהּ בִּמְחוֹלוֹת!
מפים וחפים...
לֹא-הוֹד, לֹא-יְסוֹד, לֹא-תִפְאֶרֶת וּתְהִלָּה,
הֲנִסְתְּמוּ כָל-הַצִּנּוֹרוֹת? – חָלִילָה!
שׁוֹמְרֵנוּ לֹא-יִישַׁן, לֹא-יִשְׁכַּח עֲנָוָיו,
וִיפַרְנֵס אוֹתָנוּ כְּעוֹרְבָיו וּכְלָבָיו.
וַאֲנַחְנוּ בְּכִרְכּוּר כִּרְכּוּרִים וּבְשִׁירָה
נְתַקֵּן כָּל-מַה-שֶּׁפָּגַמְנוּ בִסְפִירָה.
וִיהִי מְחוֹל הַמָּוֶת וְשִׁירַת הַפְּגָעִים
כַּפָּרָה גְמוּרָה לְכָל-הַחֲטָאִים.
מפים וחפים...
לֹא-דִין וְלֹא-רַחֲמִים, לֹא-נָקָם וְשִׁלֵּם –
וְלָמָּה תַחֲרִישׁוּ? – פֶּה שִׂימוּ לְאִלֵּם!
פֶּה שִׂימוּ לָרֶגֶל וְיִז לַהַב קִצְפָּהּ –
וְתַגִּיד חֲמַסְכֶם לְאַבְנֵי הָרִצְפָּה!
וְהָיָה מְחוֹלְכֶם מְחוֹל עִוְעִים וּגְבוּרָה,
לְהַצִּית אֶת-כָּל-סְבִיבוֹתֵיכֶם כַּמְּדוּרָה.
וּבְסוּפַת הַמָּחוֹל וּבְנַהַם הַזְּמִירוֹת –
יְנֻפְּצוּ רָאשֵׁיכֶם אֶל-אַבְנֵי הַקִּירוֹת.
מֻפִּים וְחֻפִּים! הַכּוּ בַתֻּפִּים!
מִלֲלַי, גִּלֲלַי! חָלִיל אֶל-פִּיכֶם!
נַסְּרוּ, כִּנּוֹרוֹת, מֵיתְרֵיכֶם הַמְרֻפִּים!
קוֹל אוֹמֵר: חֲזָק! תִּפַּח רוּחַ אֲבִיכֶם!
חיים נחמן ביאליק. בחודש אב, בשנת תרע"ה, ביער מאלין.